מיטל הירשברג

היצירה היא ציור דיוקן של אחי.

צור התמודד עם אפיזודות סכיזופרנואידית במשך כחצי שנה, באחד ההתקפים שם קץ לחייו.

כשמבקשים ממני לספר עליו, אין לי מה לומר. מבחינתי, הפנים, העיניים שלו- אומרות הכל. זיכרון הפנים שלו חשוב לי ומעסיק אותי. 

בחווית הציור היו מימדים של פרידה, זיכרון והפנמה.

חוויה מעשית בעולם שהתרוקן לי.

בתום הציור, הפנים נראו לי כפני אל מהמיתולוגיה היוונית, בעוד המצוקה הנפשית מתגלמת בהם.

​

המוות חידד לי את המעברים. בין מה שהיה, למה שיהייה. הגעגוע לצור מהדהד בי געגוע למקומות שבי. למי שאני.

​

​

​

​

​