מוריה צור ואפרת סלע

אני נושאת זיכרון חי של אחי המת.

בכל יום מחדש הוא בתוכי מקיץ ונרדם.

גם מתוך שינה.

בחלומות שלי הוא קם לתחיה.

נע על ציר הזמן. 

מגיע לבקר כל פעם בגיל אחר.

הלילה נפגשנו על ראש ההר,

זיו פניו קרנו, עיניו שלוות היו.

לבוש בחולצה לבנה, 

יפה כמלאך.

במרחק מה נעמדתי מולו,

למרות הדחף העז לחבקו.

חששתי לגשת, לגעת,

לא רציתי לגלות 

את מה שאני כבר יודעת.

בדמיון הוא חי, כל כך מוחשי,

במציאות הפיזית כבר לא איתי.

הפער הזה לתוכו אני מתעוררת

מכאיב, פוצע, את ליבי קורע.

ובכל זאת בכל לילה מחדש 

 

אני מצפה בלב נרגש,

שהחלום יוביל אל אחי, 

 

חרף המיקום ביקום המקביל.